המוזיאון היהודי

המוזיאון היהודי של סלוניקי נוסד כדי לכבד את המורשת הספרדית העשירה והיצירתית כפי שהתפתח בעיר לאחר המאה ה-15. עקב גירושם הנורא של פרדיננד ואיזבלה מספר 1492, יהודים החלו להגיע לחוף מבטחים של העיר במספרים גדולים, והביאו עימם מודעות לתרבות הרנסאנס ולשפות של הים התיכון המערבי. כישורים כגון הדפסה, קרטוגרפיה, מדעים רפואיים וידע על כלי נשק עכשוויים הפכו את היהודים האיבריים לנכס עבור העות'מאנים. הליכות רבניות ופרשנים גם ליוו את המהגרים, כולל העבודות הקבליסטיות העיקריות שהיו מושרשות במסורת המיסטית היהודית של גרונה.
היצירתיות הספרדית בתסלוניקי הגיעה במהירות לשיאה במאה ה-16. העיר סיפקה אקלים של סובלנות ויציבות כלכלית; לא היה זה במקרה שתסלוניקי נודעה גם בשם מדרה דה ישראל, אם ישראל.
המניע היצירתי של המתיישבים הספרדיים היה להביא בסופו של דבר את הקמתם של כ-32 קילות' (Kehiloth - Communities) - כל אחד עם בית כנסת משלו, מסורות ומנהגים ייחודיים, הנושאים את שמות מקומות מוצאם בספרד, פורטוגל ואיטליה.
בבתי ־ ספר הקשורים לבתי ־ כנסת אלה, המשיכו הרבנים והמיסטים ללמד את המסורות הגדולות של היהודים האיבריים. במהלך המאות שלאחר מכן הורחב בית הקברות היהודי הקטן של העיר כדי להכיל את מספרם המוגבר של המתים. בשנת 1940 היו למעלה מ ־ 500,000 קברים.
המאות ה ־ 19 וה ־ 20 המוקדמות היו כדי לראות כמה מן התנאים המוקדמים המעודדים את צמיחתה של הקהילה היהודית בעקבות מלחמות, מרד ואפשרות לאופקים חדשים באירופה, אסיה ואמריקה למען יהודים יצירתיים וחדשניים יותר. במקביל, אתגר חדש הופיע לאחר הספיגה של תסלוניקי למדינה היוונית בשנת 1912, בצורך להתאים את חיי היהודים לדרישות הלאומנות הנוכחית. כאילו כדי להחמיר את התנאים החדשים, שריפה גדולה ב-1917 הרסה את רוב הרובע היהודי בלב העיר. בשנת 1941, סלוניקי תחת שלטון הנאצים, עם קהילתם של כ-49,000 יהודים, היה מוכן היטב לזוועות של הפתרון הסופי. עד סוף 1945 נותרו רק קומץ יהודים; 96,5% מהקהילה היהודית של העיר הושמדו במחנות ההשמדה של פולין.
המוזיאון שוכן באחד המבנים היהודיים הנדירים ששרדו את השריפה של 1917. בניין מרשים זה שוכן לעתים בבנק אתונה ובמשרדים של העיתון היהודי, והוא עד שקט לנוכחות היהודית הגדולה שפעם מילאה את רחובותיה בשפת סרוונטס, שוב ושוב עם ריחות המטבחים של סביליה וטולדו, שקטה מיום שישי עד שבת.
המוזיאון היהודי של סלוניקי התפתח מתוך מטריצה מסובכת זו של נסיבות היסטוריות. העיר היא אך אחת מכמה מאמצים שנוצרו בתוך המבנה של הקהילה היהודית של תסלוניקי בבניין ששופץ על ידי עיר הבירה התרבותית של ארגון אירופה. המוזיאון משלב חפצים מהאוספים הקבועים שלו, תערוכות צילום ותערוכה צילום סיימון מארקס (Simon Marks Photographic Exhibition), המטרופולין הספרדי.
מרכז מחקר ותיעודים פועל בתוך המתחם, שמטרתו לתעד ולתעד מסמכים ארכיבלים מהמוזיאון עצמו וכן חומר ארכיוני ממקורות אחרים, ובכך ליצור בסיס נתונים נגיש למבקרים.
בקומת הקרקע נמצאות אבנים וכתובות מונומנטליות שנמצאו בעבר בנמקופוליס היהודי הגדול שהיה במזרח חומות העיר. ליווי אבנים אלה הוא סדרה של תמונות המראות את בית הקברות ואת המבקרים כפי שהיה בשנת 1914.
מרכז הקומה הראשונה (באנגלית: Central to the first floor) הוא סיפור היסטורי של נוכחות יהודית בתסלוניקי מהמאה השלישית לפנה"ס ועד מלחמת העולם השנייה. תערוכה זו תוכננה בקיבוץ בית לוהמי הא-גטאות בישראל והרבייה שלה בסלוניקי ממומנת על ידי The Michael Marks Caritive Trust.
השלמת תערוכה זו, הם חפצים רבים מהאוספים של המוזיאון, נותנים למבקר הזדמנות לקבל תמונה של חיי דת ויומיים של הקהילה היהודית שלפני המלחמה של הסלוניקי.
תערוכה נפרדת מתמקדת בשואה, כפי שהשפיעה על הקהילה היהודית של סלוניקי. רוב הקהילה - כ ־ 49,000 איש - גורשה באופן שיטתי לאושוויץ וברגן-בלזן, שם רובם נספו.
הספרייה מכילה טקסטים חשובים שהודפסו בתסלוניקי מן המאה ה ־ 16 ועד המאה ה ־ 20, ומכסה כמעט כל היבט של החיים היהודיים, הדתיים והחילוניים. הספרייה משמשת גם כמאגר לספרים על ההיסטוריה, על מנהגיהם ועל שפתם של יהודי ספרד. מרכז אודיו ויזואלי, שבו המבקרים יוכלו לצפות בקלטות מחקר וסרטים המתעדים היסטוריה יהודית - במיוחד על השואה.
המוזיאון מספק תוכניות חינוכיות מיוחדות לבתי ספר.